רמי צינס, זיכרונות. סיפור. ספר.

באיזה אופן לדעתכם משנה תהליך כתיבת סיפור חיים את איכות חייו של אדם יקר וכיצד תורם לצאצאיו?

בשנת 2004 חזרתי לארץ אחרי שהייה ארוכת שנים בהולנד. עם חזרתי לארץ התחלתי לעבוד בהוצאה לאור שעסקה בתחום שמעולם לא שמעתי אודותיו קודם לכן – כתיבת ספרי ביוגרפיה אישיים לאנשים פרטיים. הופתעתי אז לגלות, שקיים תחום שכזה – יצירת ספר ביוגרפיה לאדם אנונימי – לא מפורסם. מאז התפשטה התופעה ביתר שאת ולא לחינם.

המהפכה הדיגטלית הצוברת עוצמה במהירות, מחזקת את הצורך לשמר סיפורי חיים .ולשמר את העבר, הנמחק בברוטליות בשטף המידע והפוסטים
עדויות פיזיות לחיים שהיו פעם: תמונות, אלבומים, גלויות ומכתבים – כל אלה אינן קיימות כמעט ומי שעוזב את העולם הזה, משאיר אחריו בעיקר חפצים.

שנים מאוחר יותר, כאשר כבר הייתי מודע לערכים הגלומים בכתיבת סיפור חיים, וראיתי את התגובות גם של ״גיבורי״ הספרים וגם של משפחותיהם, החלטתי לכתוב את סיפור חייה של אמי.

אז כבר לא היה לי ספק כלל: דיי היה לי לצפות בלקוחות, בבני משפחותיהם, בעיקר ברגעי ההשקה של הספרים. ועוד יותר מכך, שנים אחרי שכבר נכתבו אותם ספרים, היו, בין הלקוחות, שחזרו, יצרו קשר וסיפרו על מזכרת הנצח קפסולת הזמן – המשאירה את זיכרון יקיריהם חיי בלבבות.

ההורים שלנו, או לאלו בינינו שיש להם סבא וסבתא, אנשים בגיל השלישי, סגורים עיתים בביתם, מוצפים בחדשות ברדיו או בטלוויזיה ואינם עוסקים בדרך כלל בפעילות יצירתית.

האם כל זה משפר את איכות חייהם או את בריאותם?
הזמן הוא משאב יקר, שאם לא מנצלים אותו, הוא עובר ומתבזבז וכל רגע שעובר אינו חוזר!!!
שאלתי אתכם בתחילת המאמר: באיזה אופן לדעתכם משנה תהליך כתיבת סיפור חיים את איכות חייו של אדם יקר וכיצד תורם לצאצאיו?
קראו את המשוב שהשאיר לי בנו של אחד מלקוחותי: “רמי, הספר יצא מקסים, מרגש ומעניין. כתבת יפה והצלחת להעביר זיכרונות, טעמים, חששות ומציאות בלתי רגילה, באופן מאוד מרגש ומסקרן. יש לנו זכות גדולה ואני מאוד שמח על היצירה, שמעבר להיותה ביוגרפיה, הינה מסמך היסטורי משפחתי חשוב, לי ולכל המשפחה ובמיוחד לדור הצעיר. זכינו בזכותך.” {עמי צרויה, בנו של שם טוב צרויה. שם ספרו “מבראשית”}

אז על קצה המזלג: מה זה נותן לאדם המבוגר?

• התהליך שם אותו במרכז, נותן לו את האמונה שסיפורו משמעותי וחשוב
ולכן גם מעצים את האדם המספר – שהרי במסגרת התהליך נזכר המרואיין
באתגרי חייו וכיצד התגבר עליהם, ויכול בתהליך הכתיבה להשמיע את קולו בלי פחד.
• החשיפה לסיפור האישי מעמיקה את הקשר – שהרי מה אנחנו באמת יודעים על אנשים אחרים, אלא אם אנחנו מאפשרים להם לספר
• תהליך תרפויטי – שכן ״החיים אינם גן של ורדים״ ודיבור על קשיים או על כאבים יש בו תהליך מרפא.
• ההזדמנות לסגור מעגלים, לעשות תהליך של השלמה – לחוש יותר שלם עם עצמו.
• חיזוק הקשר לצאצאיו, ה מאפשר לו להשאיר קפסולת זמן משמעותית – לפני שיהיה מאוחר מדי
וגם – מעניק לו הרגל מחזק: לא להתבייש לדבר על עצמו – לשים את עצמו במקום משמעותי.

מה יתרום התהליך לכם, הצאצאים?

• נתינה והענקת הזדמנות לתהליך מדהים.
• אפשרות לשמר את סיפורו של איש יקר לכם.
• שורשים – מהיכן הגעתם? מי הם הוריכם?
• למידה מתוך ניסיון החיים של יקיריכם.

בעוד 20-30 שנה, תשלפו את ספרו של ההורה מהמדף ותוכלו באופן מיידי להתחבר ולהיזכר.

הנה משוב נוסף של בתו של לקוח: “רמי כתב לאחרונה את סיפור חייו של אבי, ניצול שואה שחווה קשיים רגשיים רבים בחייו. רמי עשה עבודה מופלאה ומדויקת של הקשבה, הכלה, רגישות וחקירה היסטורית מקיפה שעזרה לאבי, ולכתיבה והנצחת סיפור חייו וחיי משפחתו שרבים מהם נספו בשואה. אני ממליצה בכל לב על רמי כסופר, כבעל מקצוע מדויק ומעולה וכאדם, לכל מי שרוצה לכתוב סיפור חיים. {טלי אליאור, בתו של צבי קרואטהמר. שם ספרו “המסע לארץ הצבי“}

אז בואו נציץ לעולם הביוגרפיה האישית לכמה רגעים:
הנה פתח דבר לספר שכתבתי לאמי כרמלה:

השנה היא 1953. אני צועדת בנמרצות ברחובות הדר הכרמל בחיפה. השעה דוחקת. כמדריכה, בוגרת הנוער העובד, חיילת נח”ל בלבוש אזרחי, כולי חדורת שליחות — הכשרת הדור הצעיר לאידיאלים של ציונות והגשמה.חיפה מתעוררת. הדר הכרמל הומה אדם. אנשים חולפים על פניי, נוהרים לעיסוקיהם.
לפתע, אני מבחינה באיש מוכר. אני קופאת על מקומי. האיש גבוה, רזה ונאה, בשנות הארבעים לחייו. שערו שַטני ומראהו אירופי. הוא מפנה את מבטו ומבחין בי. הפתעה ניכרת על פניו.סביבנו כולם רצים. רק אנחנו עומדים, קופאים זו מול זה.
״כרמלה?” מנגן האיש את שמי במבטא גרמני כבד, איזו הפתעה ״אבא?”הוא מתקרב, מניח יד על כתפי. ״א…אולי אני להזמין אותך לקפה וקוכן, או אולי רוצה איזו מתנה?״ הוא ממלמל בעברית שבורה.אנחנו צועדים זה לצד זו לספריית הפועלים שבהדר. אני סורקת ארוכות את מדפי הספרים בעיניים נוצצות. בסופו של דבר, אני מצביעה על שני ספרי היסטוריה מרקסיסטיים עבי כרס.אבא מניח אותם על דלפק הקופה, משלם, ומיד נפרד ממני לשלום.
לא ראיתיו שוב לעולם.

זהו הפתיח לספר ביוגרפיה שכתבתי לפני מספר שנים לאמא שלי. וסבא… הוא אכן חזר לגרמניה אחרי המלחמה הגדולה מעולם לא פגשתיו.

מאז שהוצאתי לאמי את הספר, אני מקדיש את עצמי להוצאתם לאור של ספרי ביוגרפיה עבור הוריהם של אחרים. את זאת אני עושה באמצעות ריאיונות לאיתור זיכרונות הליבה, אלו שהשפיעו על חייהם, ומהם אני מרכיב את דיוקנו של המרואיין שלי, במסגרת סיפור חיים נגיש ויצירתי.
בשלב שני אערוך את הספר, אשלב צילומים, גלויות ומסמכים, כך שיהפוך לחוויה דוקומנטרית אישית ומרגשת – אבן דרך ועוגן לדור העתיד.התהליך כולו יהיה מסע משותף – כל מה שייכתב יהיה בהסכמה ובשיתוף פעולה.

---

---

*** בעלי האתר אינם אחראים לתוכן מודעות, תוכן פרסומי וכתבות נילוות***